Feeds:
רשומות
תגובות

אני לא יודעת מאיפה להתחיל, כי יש לי שתי התחלות אפשריות, אז אתחיל פעמיים ואסיים באחת.

חיכיתי לזה הרבה זמן. לפני מספר שנים Efterklang הגיעו להופעה בארץ. הכרתי אולי שני שירים שלהם, אבל ידעתי שאני רוצה לראות אותם מופיעים. לצערי, הייתי פחדנית אז, ועוד לא גיליתי את האפשרויות הגלומות בללכת להופעה לבד. אף אחד לא רצה לבוא איתי. התאהבתי בהם אז, לא כל כך הרבה זמן לפני אותה הופעה, עוד מהשיר הראשון ששמעתי. ולמרות כל זה עד השנה לא היה בידי אפילו אלבום אחד שלהם. אני מהאנשים האלה, שיש להם רשימות ארוכות ותחביבים יקרים רבים ולוקח הרבה זמן עד שאני משקיעה את כספי בקניית אלבום, אבל אם אני אוהבת את האלבום זה תמיד מגיע. למעשה, עד השנה שעברה הכרתי על בוריו רק את Magic Chairs, ואני אוהבת אותו מאוד אבל הוא כאין וכאפס עבורי לעומת פאריידז (האלבום ממנו לקוחים שני השירים הראשונים ששמעתי) או טריפר (כרגע האלבום היחיד שנמצא ברשותי, רק אותו היה להם בחנות שנכנסתי אליה בקופנהאגן). אפטרקלאנג הם מסוג הלהקות שאני יכולה להתמכר אליהן לחלוטין, לטבוע בתוך המוזיקה ולא לצאת שעות. Caravan הוא שיר שיכול להתנגן אצלי באזניים שוב ושוב ללא לאות, והוא אחד מיני רבים. ולכן, כאשר פספסתי את ההופעה ההיא, הצטערתי על כך יותר ויותר ככל שעבר הזמן, ככל שהכרתי את הלהקה יותר. תארו לכם את קנאתי כאשר הדני (בן זוגי, הוא לא באמת דני, אבל זה סיפור אחר, ויסופר בפעם אחרת) סיפר לי בנונשאלאנטיות גמורה, לשמע שמם, "אה, ראיתי אותם פעם בהופעה". הוא גם סיפר שהם היו נהדרים, מה שכמובן כבר יכלתי לתאר לעצמי. זה הפך כמעט למסע צלב בשבילי: זהו, נפל הפור, הייתי מוכרחה לראות הופעה שלהם ויהי מה. כל זה קורה, אגב, על רקע טיולים חוזרים ונשנים לדנמרק, ולב שהתמכר למדינה הזו כמעט כפי שהתמכר למוזיקה שהגיעה ממנה. ואז הם הודיעו שממש עוד מעט הם מוציאים אלבום חדש, ונחשו מה, הם פוצחים בסיבוב הופעות עם תזמורות פילהרמוניות ברחבי אירופה. אז נכון, זו לא בדיוק ההופעה שדמיינתי לי, אבל לראות להקה שכזו, שגם כך משתמשת במגוון רחב ביותר של כלים, מופיעה עם תזמורת פילהרמונית זה משהו שאי אפשר לפספס. קנינו כרטיסים. אני עדיין לא יודעת מאיפה אני אגנוב את הכסף לכרטיס טיסה, אבל בעשירי באוקטובר אני הולכת לראות אותם בהופעה עם התזמורת הפילהרמונית של קופנהאגן. תחת כל זה קצת חששתי, במעין ציפיה מסוקרנת, מאיך ישמע האלבום החדש, בעיקר חששתי שהוא ידמה לאלבום האחרון, שמסמן מבחינתי כיוון מעט הממ… שמח מדי בשבילי. לא מספיק נוגע בקרביים של הנפש. ואז הגיע הקליפ הראשון.

כעת אתחיל שוב-

לפני שבוע בערך התפרסם באחד העיתונים ראיון עם פאטי סמית' – אישה גדולה ואישיות חשובה לעין ערוך עבורי. אחת מאלה שגם אם לא תמיד הייתי מחוברת ליצירה שלהם, תמיד ידעתי להעריך את כמות ההשפעה החיובית שהייתה להם על כל התרבות שאני צורכת. הכתבה הייתה לרגל יציאת ספרה החדש בעברית, ספר המספר על תקופת היצירה והאהבה שלה בשנות השישים, השבעים ומעט אחר כך. היא דיברה על ההבדל בין צריכת אמנות היום ופעם, ואחד הדברים שהכי הזדהיתי איתם מבין מה שנאמר שם, היה שאנשים היום כבר לא חווים דברים באופן ראשוני. הם הולכים להופעה ובמקום להקשיב למוזיקה הם עסוקים בלצלם, והם מפסידים את החוויה הראשונית, יש להם רק את החוויה המשנית של לראות את מה שהם צילמו בהופעה. הזדהיתי עם זה כי אני זוכרת איך הייתי מקשיבה פעם למוזיקה: שמה את האזניות, מתנתקת לחלוטין מהעולם, ומקדישה את כל כולי לשמיעה הראשונה של אלבום. לאחרונה יצא השיר החדש מהאלבום של רג'ינה ספקטור (טוב, אולי לאחרונה זו הגדרה קצת בעייתית), אפילו לא צפיתי בקליפ באופן רציף, נדדתי בין ציוצים לפוסטים למיילים, הקשבתי בחצי אוזן, ולרג'ינה, תודה לאל, יש את התכונה המדהימה הזאת שהיא תופסת אותי בכל מצב, השירה שלה גוררת אותי לתוך המוזיקה, אז התמכרתי לשיר. אבל אני תוהה כמה שירים הפסדתי ככה, כי לא הייתה לי את הסבלנות לקחת את הזמן ולהקשיב כמו שצריך, לצפות כמו שצריך (כי גם וידאו קליפים יכולים להיות יצירות מופת) (ובאותו עניין, חפשו את הקליפ החדש של טום ווייטס, הוא מפיל).

סיום –

מוקדם יותר היום הכריזו אפטרקלאנג בטוויטר על יציאתו של קליפ ראשון מתוך האלבום שלהם. ביקשתי מהדני להפוך את זה לחוויה זוגית, וישבנו לצפות בו ביחד, משני צידי הסקייפ. אבל שתי שניות לתוך העניין הבנתי שאני עושה את זה לא נכון. כיביתי את המקרופון, כדי שלא נפריע אחד לשני, ושמתי אזניות, כדי שאני אוכל לשמוע כל תו (ובאיכות מתקבלת על הדעת, משהו שאי אפשר לקבל מהרמקולים של הלפטופ שלי…). הקשבתי. וצפיתי. כל תשומת ליבי הייתה נתונה לחלוטין ליצירה המופלאה הזו – מוזיקה עדינה שמתגברת והופכת לי את הקרביים. תמונות מופלאות שהן השחקניות הראשיות בקליפ מרגש מבחינה ויזואלית. אני לא מתחרטת על אף שניה שנעלמה, אף שניה שבה לא עשיתי עשרים דברים אחרים כמו שכבר התרגלתי, התרגלנו כולנו, לעשות. אז אני ממליצה לכם, לכולכם, לכל מי שמכיר, וגם לכל מי שלא מכיר, לכל מי שחי את חייו בנינוחות, ולכל מי שכמוני, הקשב שלו קופץ מעניין לעניין כל חמש עשרה שניות, לקחת את חמש וחצי הדקות הבאות, להתנקות מכל הסחות הדעת, ופשוט לצפות ביצירה המופלאה הזו שנקראת Hollow Mountain.

מודעות פרסומת

כחול

לגיאחה יש סוג של בלוג חדש, וננסתי אליו היום כדי לראות מה קורה שם, מה הוא כותב וכאלה. ואז נתקלתי בזה – כתבה נפלאה על ג'וני מיטשל וספציפית על Blue אלבום המופת הנהדר שלה. כשקראתי את הכתבה, נמסה כולי מרוב הזדהות, נזכרתי ברגע הקסום שלי עם Blue. את האלבום שמעתי לראשונה מעותק מהספריה הציבורית בחולון. לא הרבה יודעים את זה, אבל עוד לפני המדיהטק הייתה בחולון ספריית מוזיקה די ענפה, שכללה מגוון סגנונות עצום (מהדברים היותר מפתיעים שמצאתי שם: my sister=my clock של דאוס). היה לי מזל ואמה של חברה טובה שליעבדה בספריה שהכילה את האגף המוזיקלי הנ"ל. אני קצת בושה להודות שעדיין יש לי את העותק של הספריה. שמעתי אותו שוב ושוב עד שכל אחד מהשירים נכנס לי ללב והתבצר שם. יש לי תקופה כמעט עם כל אחד מהשירים, והחלפתי את "השיר האהוב עלי באלבום" עשרות פעמים. אבל הרגע הקסום באמת הגיע שנים אחר כך.

לפני בערך שש שנים (אל תתפסו אותי במילה) קרה משהו מופלא בעולם: מישהו בחברת התקליטים החליט לשחרר מחדש את האלבום הנהדר הזה בויניל, אבל לא סתם בויניל – עותק מההקלטות המקוריות של האלבום, בלי כל הרימאסטרינג ובמשקל תקליט נורמלי כמו שהיו עושים פעם בתקליטים איכותיים. רצה הגורל ובאותה תקופה הבחור שיצאתי איתו היה לא רק חובב ג'וני מיטשל גדול, אלא מסוג האנשים שהם חולי מוזיקה גדולים מספיק כדי להחזיק בבית מגבר מנורות ישן כזה, ופטיפון טוב מהסוג הישן, ובכלל – מערכת שלמה עם סאונד אנלוגי לחלוטין. אני אולי נשמעת לכם פלצנית להחריד, אבל כשהוא שם את האלבום וישבנו מחובקים מקשיבים לו בעיניים עצומות עברתי את אחת החוויות החזקות בחיי. כל פעם שיוצא לי לתאר את הרגע הזה אני מתעקשת שהאלבום נשמע אחרת לגמרי – חשוף יותר, אינטימי יותר, כמעט סוד פרטי כמוס שכזה שאתה לא רוצה לגלות לאף אחד, ושזה הרגיש כאילו אנחנו יושבים בתוך האולפן, בעוד ג'וני מיטשל מנגנת את השירים לפנינו. עוד רגע יכולתי ממש להריח את הפסנתר. עד היום אני לא יכולה לשמוע את האלבום בלי לחשוב על הרגע הזה. עד היום אני חולמת שיום אחד יהיה לי מגבר כזה, ועותק מופלא שכזה, וכשאני ארגיש לבד, אני אוכל לשים את התקליט, ולהקשיב לו, ואני לא אהיה לבד יותר, כי ג'וני תלחש לי באוזן: there is a song for you.

זו השורה הראשונה מתוך פוסט שנכתב ע"י מישהו שעל אף שאני לא מכירה הוא משום מה חבר שלי בפייסבוק (יש מעטים כאלה, אני עדיין לא יודעת מאיפה אני מכירה אותו, אבל זה לא העניין). הפוסט, שהיה כתוב בבהירות רבה ומתוך מקום של רגש עמוק כלפי המקום שאליו מתדרדר עולם המוזיקה (ואולי העולם בכלל) נגע לליבי ודיבר אליי על אף שאני בכלל לא חובבת פאנק או נויז רוק כזו גדולה, ועל אף שהסצינה המדוברת היא סצינה שמעולם לא הייתי חלק ממנה, כיוון שהעיסוק העיקרי היה במוזיקה. איך כמה ולמה היא לא מגיעה אלינו היום כפי שהייתה מגיעה פעם. והלוואי והייתה מגיעה. הלוואי והייתה מגיעה כפי שהגיעו חנויות בגדים יד שניה ושינו את חיי ואת ההסתכלות שלי על אופנה. הלוואי והייתה מגיעה ופותחת את עיני לדברים חדשים. כשהייתי פספוסה במדים הייתה תקופה שהייתי קוראת את מוסף המוזיקה בעיתון כדי להגיע לדברים שעוד לא שמעתי. כשגיליתי את האינטרנט הייתי קוראת בבלוגים ומאז ומתמיד ספרים וסרטים היו דרכים למוזיקה חדשה. אבל לא משנה מתי, את רוב הדברים ששינו את חיי גיליתי דרך האנשים שסביבי. על דאוס, אמילי היינס, פיונה אפל, טורי אמוס, בלייר, מולוקו ועוד רבים וטובים אני צריכה להודות לכל האנשים הנפלאים שהכרתי ששלחו שיר או הושיבו אותי להקשיב לאלבום או גררו אותי להופעה כדי שאפתח את עיני למשהו שלא שמעתי קודם.
עכשיו אני נחשפת פחות ופחות למוזיקה חדשה, כי הכל החל לחלוף על פני כמו רכבת דוהרת. אני כבר כמעט שלא שומעת אלבומים חדשים שאני מתרגשת מהם (ואני יודעת שזה לא שהתחספסתי כיוון שזה עוד קורה לפעמים), ואני כבר כמעט ולא זוכה להכיר אמנים חדשים. אני רוצה לחזור לתקופה שבה הייתי הולכת להופעה כי השם של הלהקה  נשמע לי מגניב או היה להם פוסטר מעניין ברחוב, לתקופה שבה הייתי מגלה להקות בפסטיבלים הקטנים והמעט עלובים אך הו-כל-כך-משמעותיים שיש לנו בארץ ואז הולכת להופעות וקונה את האלבום ונהנית עד אין קץ מהפנינה הקטנה הזאת שמצאתי לי. אני מתגעגעת לתקופה שבה עוד פינטזתי שיהיה בעולם מקום למוזיקה שלי, שאני יצרתי.
אבל זה יותר מזה כי זה קורה גם במקומות אחרים: אותן חנויות יד שניה קטנות שדיברתי עליהן קודם הולכות ונעלמות מהשטח ומתחלפות ב"בוטיקי וינטג'" יוקרתיים בהם אפשר למצוא זבל ב250 ש"ח וכולי תקווה שיסגרו כלעומת שבאו. אני עוד רואה בוטיקי מעצבות קטנים בתל אביב, אבל הם מאתגרים אותי פחות ופחות ולעיתים רחוקות אני רואה את הטעם להכנס אליהם. אני לא יודעת מה הפואנטה של הפוסט הזה, אבל אני חושבת שהתחושה שהתעוררה בי היא שאני רוצה לשנות את פני הדברים, את השחיקה הזו. לבוא ולאתגר את העולם. לעשות משהו חדש שלא יהיה עייף ומאוס עוד לפני שנפתח ובא לעולם. אני מקווה שאני אמצא בי את הכח, כי הייאוש שנטף ממילותיו של יובל שכתב את הפוסט שהשפיע על כתיבת פוסט זה הוא ייאוש שאני לא רוצה להגיע אליו. אני מתנצלת על הבלבול שבו כל זה כתוב, הייתי צריכה להוציא את כל זה מהמערכת שלי בין אם זה מועיל לעוד מישהו בעולם או לא.

ושוב אני

זה לוקח לי זמן. כנראה ש-27 שנה (כמעט) זה לא מספיק זמן כדי להרגיש נח בעור של עצמך. קודם כל לוקח זמן עד שבחורה יודעת מי היא בכלל גם אם היא עומדת על דעתה מגיל צעיר מדי. ועד שהיא כבר קצת מכירה את עצמה בא גיל ההתבגרות והורס את הכל ומשאיר כל כל הרבה שברים שאפשר אולי לאחד, אבל גם צלקות שקשה מאוד להעלים. וזה לוקח זמן להשלים איתן, לוקח זמן להיות גאה באמת ולא רק בכאילו, בכישרונות הקטנים, ועוד יותר זמן להיות גאה באמת, לא בכאילו, באופי החזק שפיתחת, בקווירקים הקטנים, במוזרויות. זה לא עוזר שהרבה אנשים שאוהבים אותך אומרים לך שעדיף לך להשתנות או לא מקבלים אותך כמו שאת.
זה עוזר כשאת מוצאת מישהו שאוהב אותך כמו שאת.
אבל משום מה היום ההבלחה הזו, שבה הייתי לחלוטין אני לכמה רגעים, הגיעה מאיזה מקום אחר לגמרי. היום עשיתי משהו שאני גאה בו. טוב, לא לחלוטין, כי הפרקפקציוניזם שלי אומר אחרת, אבל לשם שינוי יש לי כיוון אדיר לעבודה, וקיבלתי פידבק חיובי ואני לא מפחדת לקחת את זה הלאה. והייתי תקשורתית באופן שהיה ממש אני. ואז, בלי שום הודעה מוקדמת, בדרך הבייתה, הקשבתי לחלק השני של התסריט הגרוע ביותר של דאוס (טיוטה ראשונה) וטבעתי במוזיקה. זה לא קרה כבר הרבה זמן שטבעתי ככה, עם מוזעות אפסית כמעט לסביבה שלי (הסתבר מאוחר יותר שמישהו ניסה להגיד לי שלום באוטובוס). וכשירדתי מהאוטובוס הזזתי את השפתיים לשמע המילים המוכרות, גיליתי מחדש את קסמו של הוטללאונג', ועצרתי את נשמתי עם הזמזום המתגבר בתחילת shake your hip. החוויה הייתה משכרת. הרגשתי נח ביותר, ברחוב התל אביבי בו אני גרה, להיות קצת מוזרה, ללכת בקצב המוזיקה ולמלמל את המילים בלי שיהיה אכפת לי שמישהו מסתכל עליי. לרגע, הייתי על פסגת העולם, ואיש לא יכל להוריד אותי משם. וכן, יכול להיות שהרגשתי כך גם בגלל הניגוד החריף שהרגשתי באותו יום ביני לבין הפוסטמות שלומדות איתי, סוג של עליונות וסליחה על ההתנשאות, אבל זה באמת לא הוגן להאשים אותי אל מול אנשים שחושבים שהסינים קיימים כדי שננצל אותם. אבל זה לא חשוב לי, כי לרגע ארוך אחד העור של היה החליפה הכי נוחה בעולם.

ways

קמתי אתמול מוקדם בבוקר. אחרי שיום קודם היה לי יום קשה במיוחד מבחינה נפשית, ולא הצלחתי להושיב את עצמי בזמן כדי לסיים עם שיעורי הבית שלי, קמתי מוקדם ממש (05:30) כדי לסיים לצייר כמה דברים. מאיזה סיבה נשגבת מבינתי נתקע לי בראש highways של עמית ארז, אבל כמובן שהאלבום נשאר אצל אמא שלי, ומשום מה מעולם לא העברתי אותו לאייפוד שלי. זה לא שינה כלום. עדיין שרתי אותו בלי הפסקה כל אותו יום.
יום חמישי הוא יום של התרוצצויות, רישום עירום בבוקר תמיד נמשך יותר זמן ממה שהוא אמור להמשך, בתדמיתנות היא תמיד נותנת לנו שיעורים בסוף השיעור וכולנו נשארים לעשות את זה בכיתה (כי זה יותר נח מאשר בביתים הפיצפונים שאנו נאלצים לגור בהם כדי להרשות לעצמינו לעשות משהו בתואר הזה), ואז הגיע איור אופנה, עם המורה הנהדרת שפותחת וסוגרת לנו את השבוע כל שבוע. סוף סוף יכלתי לנוח לרגע, ולהוציא את הסלולרי שלי בדוק אם מישהו חיפש אותי או משהו קרה בשעות שעברו מאז השיעור של הבוקר. מצאתי שתי הודעות מסביבות השעה שתים עשרה (השעה הייתה כבר כמעט שלוש) שמודיעות לי שאחותי בדרכה לחדר הלידה. המידע הזה עשה לי את השבוע. אלה היו כנראה החדשות הטובות היחידות שאני הולכת לקבל בקרוב.
התרגשתי כל כך, באותו הערב, לראות את אחותי, אמזונה אמיצה ונהדרת (שלמראה עין היא אשה עדינה, והכי גירלי בעולם), שאחרי כשתים עשרה שעות לידה ואינספור ייסורים, הוציאה לעולם את ילדה השלישי. ולא סתם הוציאה, הוציאה בלידה טבעית אחרי שהקודמת הייתה קיסרית, שזהו דבר קשה מאין כמוהו. קינאתי בה, אבל לא באופן קטנוני, אלא באופן מעריץ, על היכולת שלה לאהוב וליצור משפחה יש מאין. על היכולת שלה להיות הכל – מורה ואמא ורעיה ופסיכולוגית לכל חברותיה, ולעמוד בהכל בגבורה, ולשאת את הכל ללא חת. כמה חבל שאני לעולם לא אהיה כזאת. לעד אשאר קטנה ומפוחדת ומרחמת על עצמי בלי קץ. לעד אהיה לבד גם בתוך זוג. לעד אשמור את כל משבותיי לעצמי. לעד אהיה בודדה – דמעה מאיימת ליפול מסנטרי, בלי מצב רוח לשום דבר, בלי חשק לעשות שום דבר. השארתי את כל זה מאחוריי מזמן.

התיאטרון הרוסי שלי

אני רועדת בשיגעון שלי. אין שום היגיון במצב הזה ואני נזרקת לאז, אותו לילה לפני שנים, חזרתי ממשמרת בטאוור, ובמשך חצי השעה האחרונה במשמרת ליאור השמיע שוב ושוב את "תאטרון רוסי". אני לא יכולה לתאר לעצמי מה הייתה משמעות השיר בשבילו, אבל אני יודעת מה היא הייתה בשבילי. הייתי כל כך אומללה. כל הרעל שהאכלתי את עצמי צף וצף וצף עד שהוא מילא את כולי והיה חייב להישפך החוצה איכשהו, ואין רגע אחד בשיר הזה שבו הוא לא נשפך החוצה, עולה על גדותיו. אז ועכשיו. אני רועדת בשיגעון שלי. אני לא יכולה להכיל את עצמי יותר, את כל הטירוף הזה, הדרמה הזאת, הכל הופך חסר משמעות במשמעות העמוקה שאני מעניקה לכל דבר. כל דבר. הכל מרעיד אותי כמו הייתי עלה נידף ברוח, כמו הייתי חסרת משקל, מרחפת בחלל בלי נקודת אחיזה.

ריקה.

אצלי הכל בסדר

אז כן, הכותרת אינה מקרית, לפני כשבועיים מצאתי לי דירה בתל אביב, וממש עוד מעט אני עוברת לשם (הייתי כבר עוברת, אבל היו חגים והיה גשם וירד שמש ואני עצלנית מאין כמוני…). בינתיים, אני מחפשת רהיטים (אפילו הייתי בקיקה, תלכו רק אם יש לכם כסף, יקר שם, אבל באמת מגניב), וחולמת על רגעים בעתיד הקרוב שאוכל לרדת סתם כך לרחוב, באמצע הלילה, לשוטט, או סתם לקנות פיצה, וליהנות מהיופי הדקדנטי של העיר. אולי, רק אולי, יום אחד אוכל לכתוב פוסט כזה, אבל במקום תל אביב יופיע שמה של עיר אחרת, קרה ואפרורית, ששוכנת על אי די גדול, די רחוק מכאן. אבל בינתיים אני כאן, ואני הולכת לנסות ליהנות מזה ככל שאוכל. בפאראפרזה על יהודה הלוי – אני במזרח וליבי בסוף מערב (או אולי בצפון, זה עניין יחסי משהו), יושבת בישראל, וחולמת חלומות אירופאיים (כן, אני יודעת שלונדון נמצאת בבריטניה ולא באירופה, אבל זה נשמע יפה, וזה גם נכון מכל מיני סיבות אחרות, אז אל תפריעו לי).

בעניין אחר, ובאותו עניין בדיוק – אני מצרפת כאן שיר של dEUS מתוך הופעה חיה ב-1995 בלונדון אסטוריה. בעניין אחר כי אני חוזרת לדאוס עכשיו בין השאר כי הם הוציאו אלבום חדש, ושוב התאכזבתי, כי כבר שנים שהם לא הוציאו משהו ממש טוב*, וגם כי אני חוזרת אליהם כי עוד מספר ימים (או אולי שבועות) ידיד שלי הולך לראות הופעה שלהם (שאני שלחתי אותו ללכת לראות) ואני עושה לו סדרת חינוך לקראת ההופעה, וכחלק מסדרת החינוך שלחתי לו את השיר הזה, אבל בגרסה המקורית. ובאותו עניין, ובכן, בגלל השיר:

חוץ מזה שהוא שיר יפהפה (שבא באלבום אחרי שיר יפהפה אחר), אני לאחרונה חוזרת אליו שוב ושוב, אולי כי אני רוצה שמישהו יגיד לי את המילים האלה, או לפחות יקדיש לי אותן, ואולי כי אני באמת מכירה מקום שאפשר ללכת אליו, אבל זה טיול שלצערי, לא אוכל להרשות לעצמי בזמן הקרוב.

המשך »