ריקה.

בעניין אחר, ובאותו עניין בדיוק – אני מצרפת כאן שיר של dEUS מתוך הופעה חיה ב-1995 בלונדון אסטוריה. בעניין אחר כי אני חוזרת לדאוס עכשיו בין השאר כי הם הוציאו אלבום חדש, ושוב התאכזבתי, כי כבר שנים שהם לא הוציאו משהו ממש טוב*, וגם כי אני חוזרת אליהם כי עוד מספר ימים (או אולי שבועות) ידיד שלי הולך לראות הופעה שלהם (שאני שלחתי אותו ללכת לראות) ואני עושה לו סדרת חינוך לקראת ההופעה, וכחלק מסדרת החינוך שלחתי לו את השיר הזה, אבל בגרסה המקורית. ובאותו עניין, ובכן, בגלל השיר:

חוץ מזה שהוא שיר יפהפה (שבא באלבום אחרי שיר יפהפה אחר), אני לאחרונה חוזרת אליו שוב ושוב, אולי כי אני רוצה שמישהו יגיד לי את המילים האלה, או לפחות יקדיש לי אותן, ואולי כי אני באמת מכירה מקום שאפשר ללכת אליו, אבל זה טיול שלצערי, לא אוכל להרשות לעצמי בזמן הקרוב.

* יוצא מן הכלל יהיה sun ra מתוך האלבום הקודם קודם שלהם, שכבר יצא לפני חמש שנים בערך…

במיוחד לא עוזר הפוסט המקסים הזה, פרי עטו של אמרי – חסר התרבות, שמתגלה כאן לפתע (ואולי גם בעוד מספר פוסטים שנתקלתי בהם לאחרונה) ככותב מרגש ומדויק. ארבעה זכרונות שלו מR.E.M, ועכשיו גם זכרון אחד שלי.

רק דבר אחד נוסף – מדהים איך שאנשים אחרים נוטים לראות הרבה לפניך את מה שקורה לך בפנים. זה מעיד משהו על כמה קל לנו לשקר לעצמינו, וכמה קשה לנו לשקר למי שטורח להתבונן.

אני לא יודעת אם אלה המילים שצמררו אותי, כמו הקליפ. טוב, כנראה שגם וגם. הוא גרם לי לחשוב על כל התקופה האחרונה. על מקומות שבהם הייתי אנוכית וחסרת התחשבות, על מקומות שבהם היו אנוכיים וחסרי התחשבות כלפי. זו הייתה תקופה קשה. ואולי היא עוברת. אולי זה לא רק יום שישי המתקרב, בו אני עולה על מטוס לדנמרק שעושה לי צמרמורות טובות. אולי בתוך כל הפאניקה שהציפה אותי עם הרגע הראשון בו הנחתי עיני על מערכת השעות החדשה שלי לשנקר היה גם הר של ציפיה וחלומות לגבי התקופה הקרובה שתגיע. אולי יש לי עוד צמרמורות טובות לאחרונה, ממקומות בלתי צפויים בעליל. ואולי הצמרמורות הרעות יעברו בקרוב.

עברו שנתיים כפי שציינתי, ועדיין לא הצלחתי להקשיב לאלבום יותר מפעם אחת, איכשהו, המצב רוח שהיה לי ברחובות לונדון חלף, והקסם בקולה של אָלֶלַה נעלם מעיני, כל זה כמובן עד שאתמול אחד האנשים החביבים יותר במשרד שלי אמר, בעקבות שיחה על מוזיקה, שהוא מקשיב לה עכשיו והיא אדירה. החלטתי לתת לה הזדמנות נוספת כשאגיע הבייתה – וגיליתי מחדש עולם מופלא של שדות מצופים שלג, הרים עם פריחה של אביב, סוסים, פלגים מפכפכים ושמש נעימה, כזו שאינה קופחת על הראש, אלא מלטפת בקרניה העדינות. יש משהו כל כך מדויק במוזיקה שלה, כאילו אין שם תו אחד מיותר, והתוים כולם מרכיבים תמונת נוף שכמו צוירה ביד אמן. אבל מה שמשלים את התמונה הזו זה הקול שלה. כמו בציורים של ורמיר, בהם האור הוא הדמות המרכזית בתמונה, אור שכמו זורח דרך הצבעים, מגיע ממקומות לא צפויים וממלא את התמונה בחיות, כך קולה של אללה דיאן ממלא את השירים שלה בעונג שלא יתואר, ומסיף להם בדיוק את המרכיב החסר כדי שיהיו מושלמים, בדיוק במידה הזו בה שיר צריך להיות מושלם.

אז נכון, עכשיו אני כבר מתחרטת על אותה יציאה לילית, אבל באותו הרגע היא הייתה מבורכת ביותר. זה מדהים איך השיר הזה שפעם היה שיר הסמיתס האהוב עלי, הפך לקיטשי משהו עבורי בשנים האחרונות. פתאום חשבתי שכל הקונספט מיותר. אבל ברגע שהסיטואציה הייתה נכונה הוא חזר להיות רלוונטי, ולפתע הקיטשיות נעלמה ובמקומה שמעתי שוב את השיר כפי ששמעתיו לראשונה – כואב, פועם, בודד אבל מנחם באופן החשיבה שלו – שגם אם מי שמוציא אותך מהבית אינו מחפש את אותו דבר שאתה מחפש, בין אם אתה מחפש יותר או פחות, וגם אם שכרון החושים המטרף של אותן שעות מהנות אינן בדיוק מה שהתכוונת אליו, הן בסופו של דבר מביאות אותך אל אותו האור המיוחל, זה שתמיד דולק, ומרחיקות אותך מאותו האור שמישהו, אי שם, לא משאיר דלוק יותר, במיוחד בשבילך.