ושוב אני

זה לוקח לי זמן. כנראה ש-27 שנה (כמעט) זה לא מספיק זמן כדי להרגיש נח בעור של עצמך. קודם כל לוקח זמן עד שבחורה יודעת מי היא בכלל גם אם היא עומדת על דעתה מגיל צעיר מדי. ועד שהיא כבר קצת מכירה את עצמה בא גיל ההתבגרות והורס את הכל ומשאיר כל כל הרבה שברים שאפשר אולי לאחד, אבל גם צלקות שקשה מאוד להעלים. וזה לוקח זמן להשלים איתן, לוקח זמן להיות גאה באמת ולא רק בכאילו, בכישרונות הקטנים, ועוד יותר זמן להיות גאה באמת, לא בכאילו, באופי החזק שפיתחת, בקווירקים הקטנים, במוזרויות. זה לא עוזר שהרבה אנשים שאוהבים אותך אומרים לך שעדיף לך להשתנות או לא מקבלים אותך כמו שאת.
זה עוזר כשאת מוצאת מישהו שאוהב אותך כמו שאת.
אבל משום מה היום ההבלחה הזו, שבה הייתי לחלוטין אני לכמה רגעים, הגיעה מאיזה מקום אחר לגמרי. היום עשיתי משהו שאני גאה בו. טוב, לא לחלוטין, כי הפרקפקציוניזם שלי אומר אחרת, אבל לשם שינוי יש לי כיוון אדיר לעבודה, וקיבלתי פידבק חיובי ואני לא מפחדת לקחת את זה הלאה. והייתי תקשורתית באופן שהיה ממש אני. ואז, בלי שום הודעה מוקדמת, בדרך הבייתה, הקשבתי לחלק השני של התסריט הגרוע ביותר של דאוס (טיוטה ראשונה) וטבעתי במוזיקה. זה לא קרה כבר הרבה זמן שטבעתי ככה, עם מוזעות אפסית כמעט לסביבה שלי (הסתבר מאוחר יותר שמישהו ניסה להגיד לי שלום באוטובוס). וכשירדתי מהאוטובוס הזזתי את השפתיים לשמע המילים המוכרות, גיליתי מחדש את קסמו של הוטללאונג', ועצרתי את נשמתי עם הזמזום המתגבר בתחילת shake your hip. החוויה הייתה משכרת. הרגשתי נח ביותר, ברחוב התל אביבי בו אני גרה, להיות קצת מוזרה, ללכת בקצב המוזיקה ולמלמל את המילים בלי שיהיה אכפת לי שמישהו מסתכל עליי. לרגע, הייתי על פסגת העולם, ואיש לא יכל להוריד אותי משם. וכן, יכול להיות שהרגשתי כך גם בגלל הניגוד החריף שהרגשתי באותו יום ביני לבין הפוסטמות שלומדות איתי, סוג של עליונות וסליחה על ההתנשאות, אבל זה באמת לא הוגן להאשים אותי אל מול אנשים שחושבים שהסינים קיימים כדי שננצל אותם. אבל זה לא חשוב לי, כי לרגע ארוך אחד העור של היה החליפה הכי נוחה בעולם.