קמתי אתמול מוקדם בבוקר. אחרי שיום קודם היה לי יום קשה במיוחד מבחינה נפשית, ולא הצלחתי להושיב את עצמי בזמן כדי לסיים עם שיעורי הבית שלי, קמתי מוקדם ממש (05:30) כדי לסיים לצייר כמה דברים. מאיזה סיבה נשגבת מבינתי נתקע לי בראש highways של עמית ארז, אבל כמובן שהאלבום נשאר אצל אמא שלי, ומשום מה מעולם לא העברתי אותו לאייפוד שלי. זה לא שינה כלום. עדיין שרתי אותו בלי הפסקה כל אותו יום.
יום חמישי הוא יום של התרוצצויות, רישום עירום בבוקר תמיד נמשך יותר זמן ממה שהוא אמור להמשך, בתדמיתנות היא תמיד נותנת לנו שיעורים בסוף השיעור וכולנו נשארים לעשות את זה בכיתה (כי זה יותר נח מאשר בביתים הפיצפונים שאנו נאלצים לגור בהם כדי להרשות לעצמינו לעשות משהו בתואר הזה), ואז הגיע איור אופנה, עם המורה הנהדרת שפותחת וסוגרת לנו את השבוע כל שבוע. סוף סוף יכלתי לנוח לרגע, ולהוציא את הסלולרי שלי בדוק אם מישהו חיפש אותי או משהו קרה בשעות שעברו מאז השיעור של הבוקר. מצאתי שתי הודעות מסביבות השעה שתים עשרה (השעה הייתה כבר כמעט שלוש) שמודיעות לי שאחותי בדרכה לחדר הלידה. המידע הזה עשה לי את השבוע. אלה היו כנראה החדשות הטובות היחידות שאני הולכת לקבל בקרוב.
התרגשתי כל כך, באותו הערב, לראות את אחותי, אמזונה אמיצה ונהדרת (שלמראה עין היא אשה עדינה, והכי גירלי בעולם), שאחרי כשתים עשרה שעות לידה ואינספור ייסורים, הוציאה לעולם את ילדה השלישי. ולא סתם הוציאה, הוציאה בלידה טבעית אחרי שהקודמת הייתה קיסרית, שזהו דבר קשה מאין כמוהו. קינאתי בה, אבל לא באופן קטנוני, אלא באופן מעריץ, על היכולת שלה לאהוב וליצור משפחה יש מאין. על היכולת שלה להיות הכל – מורה ואמא ורעיה ופסיכולוגית לכל חברותיה, ולעמוד בהכל בגבורה, ולשאת את הכל ללא חת. כמה חבל שאני לעולם לא אהיה כזאת. לעד אשאר קטנה ומפוחדת ומרחמת על עצמי בלי קץ. לעד אהיה לבד גם בתוך זוג. לעד אשמור את כל משבותיי לעצמי. לעד אהיה בודדה – דמעה מאיימת ליפול מסנטרי, בלי מצב רוח לשום דבר, בלי חשק לעשות שום דבר. השארתי את כל זה מאחוריי מזמן.
