אני רועדת בשיגעון שלי. אין שום היגיון במצב הזה ואני נזרקת לאז, אותו לילה לפני שנים, חזרתי ממשמרת בטאוור, ובמשך חצי השעה האחרונה במשמרת ליאור השמיע שוב ושוב את "תאטרון רוסי". אני לא יכולה לתאר לעצמי מה הייתה משמעות השיר בשבילו, אבל אני יודעת מה היא הייתה בשבילי. הייתי כל כך אומללה. כל הרעל שהאכלתי את עצמי צף וצף וצף עד שהוא מילא את כולי והיה חייב להישפך החוצה איכשהו, ואין רגע אחד בשיר הזה שבו הוא לא נשפך החוצה, עולה על גדותיו. אז ועכשיו. אני רועדת בשיגעון שלי. אני לא יכולה להכיל את עצמי יותר, את כל הטירוף הזה, הדרמה הזאת, הכל הופך חסר משמעות במשמעות העמוקה שאני מעניקה לכל דבר. כל דבר. הכל מרעיד אותי כמו הייתי עלה נידף ברוח, כמו הייתי חסרת משקל, מרחפת בחלל בלי נקודת אחיזה.
ריקה.
