כבר כמה שעות ואין סימן חיים. אילו הייתי פחות… ובכן, אני, הייתי אומרת לעצמי בשקט שזה בסדר, שאין לי שום סיבה לדאוג, שיש מיליון סיבות. אבל כרגע אני זו אני, וכל זה לא עוזר.
במיוחד לא עוזר הפוסט המקסים הזה, פרי עטו של אמרי – חסר התרבות, שמתגלה כאן לפתע (ואולי גם בעוד מספר פוסטים שנתקלתי בהם לאחרונה) ככותב מרגש ומדויק. ארבעה זכרונות שלו מR.E.M, ועכשיו גם זכרון אחד שלי.
