לפני שנתיים ביקרתי באחת הערים האהובות עליי בעולם – לונדון. מרגע שהתחלתי ללכת ברחובותיה הרגשתי בבית, רגליי הכירו את דרכן כמעט מיד וכל פיסת מדרכה הייתה מוכרת עוד לפני שדרכתי עליה זו הפעם הראשונה (אם כי טכנית זו הייתה הפעם השניה שלי בלונדון, אבל לא נתפס כאן לקטנות). ובאחד הימים, בעודי משוטטת ברחובותיה, שותה את האויר ואת טיפות הגשם הקטנטנות שנפלו מהשמים באותו יום הגעתי לי למחוז חפצי, בכלל בלי שאתכוון להגיע לשם, החנות הקטנה של Rough Trade (נדמה לי שזה היה בנוטינג היל, אבל אל תתפסו אותי במילה). ביליתי שם לפחות שעתיים, מחטטת בתקליטים ישנים, באלבומים מיד שניה, ומקשיבה לעשרות המלצות שהמוכרת החביבה הערימה לידי. בסופו של דבר יצאתי עם סינגל של סבסטיאן טלייר בויניל, איזה אלבום איזוטרי שמצאתי שם ביד שניה ותגלית אחת: אָלֶלַה דיאן – זמרת פולק עם קול מזוכך שלא יכולתי לעמוד בפניה.
עברו שנתיים כפי שציינתי, ועדיין לא הצלחתי להקשיב לאלבום יותר מפעם אחת, איכשהו, המצב רוח שהיה לי ברחובות לונדון חלף, והקסם בקולה של אָלֶלַה נעלם מעיני, כל זה כמובן עד שאתמול אחד האנשים החביבים יותר במשרד שלי אמר, בעקבות שיחה על מוזיקה, שהוא מקשיב לה עכשיו והיא אדירה. החלטתי לתת לה הזדמנות נוספת כשאגיע הבייתה – וגיליתי מחדש עולם מופלא של שדות מצופים שלג, הרים עם פריחה של אביב, סוסים, פלגים מפכפכים ושמש נעימה, כזו שאינה קופחת על הראש, אלא מלטפת בקרניה העדינות. יש משהו כל כך מדויק במוזיקה שלה, כאילו אין שם תו אחד מיותר, והתוים כולם מרכיבים תמונת נוף שכמו צוירה ביד אמן. אבל מה שמשלים את התמונה הזו זה הקול שלה. כמו בציורים של ורמיר, בהם האור הוא הדמות המרכזית בתמונה, אור שכמו זורח דרך הצבעים, מגיע ממקומות לא צפויים וממלא את התמונה בחיות, כך קולה של אללה דיאן ממלא את השירים שלה בעונג שלא יתואר, ומסיף להם בדיוק את המרכיב החסר כדי שיהיו מושלמים, בדיוק במידה הזו בה שיר צריך להיות מושלם.
