היה סופ"ש של צירופי מקרים – הייתי במסיבה בה פגשתי שני אנשים ממעגלים אחרים לגמרי בחיים שלי, עם אחד מהם דיברתי על "שמש נצחית בראש צלול" שלמחרת הופיע בעונג בשיר הפתיחה, ואחרי שלפני שבוע בערך חזרתי ללבוש את חולצת הרוברט סמית' שלי (אני משתמשת כאן ב"שלי" כמונח אבסטרקטי משהו) נשלח לי אתמול שיר מקורי נפלא מאיש יקר שמשהו באוירה שלו הזכיר לי את הקיור, והנה, חזרתי לשמוע קיור. בהיותו האלבום היחיד שלהם על האייפוד שלי שמעתי את Disintegration, והרשו לי לספר לכם שהוא נפלא כתמיד. המילים של רוברט סמית' פוגעות בדיוק בכל הנקודות הרגישות שלי וגורמות לי לצמרמורות נעימות ולא נעימות כאחד (מי שיגיד לי שLullaby גורם לו לצמרמורות נעימות פשוט משקר).
היה ברור לי מיד איזה שיר אני אשים פה. קשה שלא לצאת נדושים משהו עם האלבום הזה, אולי כי כל שיר בו נחרש על ידי כל חובבי הז'אנר עד כלות, ואם כל בחירה היא לא נכונה, הרי שכל הבחירות נכונות באותה המידה, ולכן לא נתתי לשיקול הזה להשפיע על הבחירה. מה שכן השפיע על הבחירה היא ההרגשה הזו, כשאתה שומע אלבום שאתה מתחבר אליו ממש, שיש שיר אחד שהוא קצת יותר – קצת יותר מתאים לך באותו רגע, קצת יותר מדבר אליך, המילים שלו קצת יותר נכונות, קצת יותר מתאימות, הלחן קצת יותר כובל אותך אליו, מתחבר למצב שבו אתה נמצא ומתחבר לחומר ממנו אתה מפיק חיים. פעם שעברה ששמעתי את האלבום הזה זה היה Closedown. הפעם זה בלי ספק Pictures of you. אולי זה כי אתמול בערב שמעתי את אליוט סמית', אבל ליבי כבר היה עם הקיור ועשיתי את הקישור הבלתי נמנע בין Pictures of me ל- Pictures of you. איכשהו, לא נראה לי שזה העניין. כרגע השיר הזה מדבר אלי באופן שבו יכולים לדבר אליך רק שירים שעל אף הספציפיות שלהם מתארים מצב שהוא מוכר לכולנו – מזויות שונות ובדרכים שונות. אבל זה יותר מזה – הצלחתי איכשהו להביא את עצמי למצב שבו אני קוראת בו מצבים שאינם מתאימים לו כלל, אולי בגלל משפטים בודדים בו שמתקשרים אצלי למקומות אחרים בלב. אולי פשוט בגלל השורה הפותחת: I've been looking so long at these pictures of you that I almost believed that they're real.
