אבל זה לא באמת פוסט. נתקלתי לפני כמה ימים באייפוד שלי בשיר ממש יפהפה של פיטר ברודריק בשם Another Glacier, שכמעט הפך לטראק האינטרומנטלי החביב עליי עד שהוא התחיל לשיר, ואז הוא כבר לא היה אינסטרומנטלי. מה שנשאר זה פשוט שיר יפהפה. אין לי מילים, אבל האייפוד הרעב אמר את זה ממש יפה, אז אני אשלח אתכם אליו. אם תחטטו קצת, גם תגלו שהוא אמר את זה די הרבה פעמים. בכל אופן, בלי קשר לאהבה שלי לשירים על קרחונים שהתחילה בגלל לורה וירס השיר הזה הוא באמת שיר חורף יפהפה, אז תעצמו את העיניים, תקשיבו, ותעמידו פנים שעכשיו חורף.
אני מצרפת את השיר גם כי הלינק ששלחתי אתכם אליו לא מדבר על השיר הזה, וגם כי אני לא בטוחה שבפוסט אצל האייפוד שהשיר מופיע עוד אפשר להוריד אותו.
זהירות! ספויילר – אם אתם מתכננים לקרוא את ספר יום הדין (Doomsday Book) של קוני ויליס ולא רוצים להרוס לעצמכם את הסוף, אני ממליצה לא להמשיך, כי אני לא אחראית על מה שעלול להתגלות בטעות.
יצא לי לחשוב הרבה על קאתוליות ועל דת בכלל לאחרונה, בעיקר כי סיימתי שוב את ספר יום הדין (גיליתי שלא זכרתי ממנו כלום) והוא ספר מאוד דתי. עכשיו, לפני שאתם נבהלים לי, הוא לא ספר דתי במובן של דת היום. אם כבר, הוא מצליח איכשהו להעביר משהו מאוד טהור שאולי היה פעם בדת, והיום אנחנו טיפה ציניים מדי בשבילו – הדת כמקור נחמה. בספר הגיבורה נוסעת בזמן לימי הביניים ונתקלת שם במגפה השחורה – אחת מצורות המוות האכזריות ביותר שידע העולם, מגפה שלבדה מחקה חצי מאוכלוסיית אירופה בימי הביניים, וזה רק כי אנחנו יודעים להעריך מה היה באירופה, גם בשאר העולם היא השתוללה מוחקת כפרים שלמים בלי שיוותר מי שיקבור את המתים. איכשהו בקפסולה הזו שהגיבורה נמצאת בה, כפר ימי ביניימי קטן, עם כומר בור ואנאלפבית, אוכלוסיה של כשלושים איש ופרה, הדת מצליחה לעשות משהו שהיום היא כבר לא יכולה לעשות – כי כמה שברור שאין מה לעשות, וכולם ימותו ממש בקרוב, הכומר עדיין מצליח למצוא נחמה בעובדה שאלוהים שומר עליו, ושהוא לא נטש אותו, על אף שכל הסימנים אומרים שלא רק שהוא נטש אותו, הוא גם זרק עליו את כל הארסנל הזוועתי שלו כדי שישבר. הגיבורה מוצאת את אלוהים בדרכה שלה. בשבילה הוא לא אותה ישות כל יכולה בשמיים, אלא המנחה שלה באוניברסיטה, זה שבחוסר רצון מוחלט ותוך אזהרות וחששות רבים שלח אותה להתנסות מעשית בימי הביניים. אליו היא מדברת כשהיא מקליטה את הרשמים שלה מהתקופה, ועליו היא צועקת כשהיא מבינה שאף אחד לא ינצל. יש כמה מקרים בספר שברור מעבר לכל ספק שהיא כבר לא מבחינה בינו לבין אלוהים, והיא מתייחסת אליו כאילו הוא היה יכול למנוע את כל זה. אבל אני אחזור רגע לכומר. הדרך המדהימה הזו שבה על אף שהוא לא באמת מבין את השפה של אלוהים, ועל אף שהוא מתבלבל בשורות שלו בטקסים הדתיים, הוא מצליח להוכיח לא רק אמונה, אלא משהו הרבה יותר חשוב מזה לדעתי, שצומח מתוך האמונה שלו, וזה האהבה לכל דבר שהוא יציר האל. הדרך העדינה שהוא מטפל באנשים בקהילה שלו, בין אם הם האצילים יושבי האחוזה, ובין אם הם הכפריים רפי השכל, מביעה לדעתי סוג מיוחד של אהבה שבמובן מסויים קשה לנו לראות ולהבין היום, במיוחד אם היא מגיעה מתוך דת. היום הרבה יותר ברורה לנו העמדה של בל וסבסטיאן:
But if you're feeling sinister, go off and see a minister, the chances are you'll probably feel better if you stayed and played with yourself.
וזו עמדה שלא רק שאני מבינה אותה, אני גם מסכימה איתה לחלוטין. אבל העניין הוא שהיום הדת לא יכולה לתפוס את אותו מקום של טוב לב ואהבה לכל יצירי האל, כיוון שהמגבלות של הדת עבדו טוב יותר כשלא ממש היה שום דבר מעבר לה. ברגע שהתחיל להיווצר עולם שלם מחוץ לדת, מגבלותיה החלו להראות באופן ברור יותר, ולא היה יותר מקום לאנשים הטובים באמת בתוכה. ואנשים טובים הם לא אנשים חכמים יותר או משהו כזה, אלא בעיקר הם אנשים שמסוגלים לאהוב את העולם כמו שהוא ובעיקר להשתדל לראות את הטוב בכל דבר במקום להתרכז ברע. יש משהו בנאיביות הזו שקסם לי, וגרם לי לחשוב כמה זה מצער שאין לנו יותר אנשים בעולם כמו הכומר ההוא, או כמו הגיבורה של הסיפור, שעל אף שבשלב כלשהו היה ברור לה שהיא לא תצליח להציל אף אחד, היא לא ויתרה עליהם, אלא נלחמה על החיים של כל אחד מהאנשים בכפר כאילו היא יכולה לשנות את מהלך הזמן. חסרים לי אנשים שנלחמים בדברים הרעים כנגד כל הסיכויים. עצוב לי לדעת שאני לא אחת מהאנשים האלה, זה לא נותן לי תקווה. למרות שזה לא חייב להיות ברמה של עניינים שברומו של עולם. זה יכול להיות פשוט לעזור למישהו שצריך את העזרה שלך, או לחייך למישהו שנותן לך שירות או לגרום למישהו להרגיש קצת פחות רע – ואת זה אני כן עושה. אני מקווה שעוד אנשים עושים את זה.
השיר של בל וסבסטיאן משעשע אותי כי הוא לוקח את הסיטואציה הזו של לפנות לכנסיה לעזרה ומראה לנו כמה היא מגוחכת היום, והיא באמת מגוכחת. אבל חבל שאין לה תחליף ראוי.
אם מישהו מכם קרא את ספר יום הדין של קוני ויליס, אז הוא יודע שיש קשר בין השניים (בסדר, בסדר, אז זו שפעת, אבל אין לי שפעת, אני בסך הכל מצוננת). אם לא קראתם, אתם מוכרחים לקרוא, והנה לכם קשר אחר בין השניים, רק כדי להעביר את הזמן – אני מצוננת, ויש לי עבודה להגיש מחר על ספרי המסע בזמן של קוני ויליס (ועל למה הם מציגים תמונת זמן פוסטמודרנית). אז נכון שאני סתם מתבכיינת, כי אני בחרתי את הנושא, והוא הנושא הכי מגניב בעולם לדעתי, כמעט כמו הנושא לסמינר שלי על גרמניה (אני אספר לכם בפרוטרוט כשאני אגיש אותו), אבל ממש אין לי כח לכתוב יותר כי אני עייפה מלהתעטש כל הזמן.
טוב, עכשיו אני באמת סתם מתבכיינת. אז ברוח זו של חשבון נפש, אני מבטיחה פוסט מחר או מחרתיים על קוני ויליס, בל וסבסטיאן, קאתוליות, והקשר בין השלושה. וכמובן גם שיר. אם תשרה עליי הרוח אולי אני אכתוב גם כמה מילים על פיטר ברודריק (אח של הת'ר).
או במילים אחרות – הצלחתי להבין איך פועל הנגן, ואני לא יכולה לזקוף את העובדה הזו לחוכמה המופלגת שלי, כי הצלחתי לעשות את זה בדרך המסובכת ביותר. אילו הייתי בודקת איך עברו קבצי האודיו הישנים שלי הייתי מגלה כבר מזמן. אבל במקום זה הבהלתי את עצמי שאי אפשר לאמבד קבצי אודיו, וחששתי שאני אאלץ *רק* לתת לכם להוריד אותם בלי שתשמעו אותם קודם. ואז גיליתי איך עושים את זה. ואז גם הבנתי איך יכולתי לחסוך לעצמי את הבהלה והחששות המיותרים בהחלט.
הכותרת ברוח התקופה (כן גם אני קורבן מונדיאל, וכשאני אומרת קורבן, אני מתכוונת שחבר שלי נטש אותי לטובת המשחק המטופש בעולם).
חבל היה לי לעזוב את בלוגלי שהייתה לי בית חם ונח ונעים, ועוד יותר חבל לי לעזוב את שם הבלוג הישן ואת שמי שלי הישן בעבור שם חדש ומוזר שכזה.
אז רק כדי שלא תתבלבלו – אני עדיין bellwether, ואני מתכוונת להמשיך לחתום ככה, השם החדש הוא רק פורמליטי. לצערי השם הישן שלי היה תפוס. השם החדש חביב ביותר – הוא לקוח מ-Roses של דאוס. הבית החדש שלי נראה נחמד, אבל כמו בחיים, ייקח לי קצת זמן להפוך אותו לאישי וחם כמו שהיה הבית שעזבתי.
אז לשם פתיחת הבלוג החדש וסגירת הבלוג הישן וגם לשם השם (של הבלוג) אני שמה לכם כאן את השיר שעל שמו נקרא הבלוג החדש, וגם את זה שעל שמו נקרא הבלוג הישן, רק לשם המעבר הטקסי שבעניין.
אני מקווה שאני לא חסרה לאף אחד יותר מדי. אני עסוקה בללמוד וללמוד ולהגיע הבייתה ממש מאוחר ולהתבטל בסופי השבוע עד כדי כך שאני לא קמה מהמיטה עד חמש וחצי בערב (סיפור אמיתי, קרה היום). עד כדי כך שלא פרסמתי אף אחד מהפוסטים שרציתי לפרסם – לא את המיקסטייפ האחרון שעשיתי ולא את האלבומים האחרונים שהתאהבתי בהם. גם לא דברים אחרים שהתאהבתי בהם, כמו השירים של וויליאם באטלר ייטס. ובכל זאת, אני אעשה את זה קצר. ואני גם אבטיח פוסט על האוסף הנהדר Dark was the Night שקיבלתי ליום הולדת, אבל הוא יחכה עד שיהייה לי קצת יותר זמן.
לבינתיים – שיר של ייטס, פשוט כי גיליתי כמה מפעימה השירה שלו. בעצם שני שירים, הראשון הוא תגובה לתומאס מאן, שטען ברב חוצפתו שהגרמנים יודעים לחיות ואילו שאר תרבות המערב חיה רק דרך תיווך הפוליטיקה ולא חיה את החיים עצמם:
Politics
How can I, that girl standing there,
My attention fix
On Roman or on Russian
Or on Spanish politics,
Yet here's a travelled man that knows
What he talks about,
And maybe what they say is true
Of war and war's alarms,
But O that I were young again
And held her in my arms.
והשני הוא באמת כי הכתיבה שלו מפעימה אותי, וכי זה הדבר הכי רומנטי שאני יכולה להעלות על דעתי שמישהו אי פעם יוכל לכתוב (בקליפת אגוז – האשה שהוא אוהב רק משתבחת עם השנים כיוון שיופיה כבר לא מפריע לה להיות מדהימה):
The Folly of Being Comforted
One who is ever kind said yesterday:
'You well-beloved's hair has threads of grey,
And little shadows come about her eyes;
Time can but make it easier to be wise
Though now it seems impossible, and so
All that you need is patience.'
Heart cries, "No,
I have not a crumb of comfort, not a grain.
Time can but make her beauty over again:
Because of that great nobleness of hers
The fire that stirs about her, when she stirs,
Burns but more clearly. O she had not these ways
When all the wild summer was in her gaze.'
O heart! O heart! if she'd but turn her head,
You'd know the folly of being comforted.
ולסיום – הת'ר וודס ברודריק. אני יודעת שאני כבר לא מקורית, ואני יודעת שהאייפוד הרעב חביבי כבר כתב עליה, כי אחרת לא הייתי מכירה אותה. אבל אני מוכרחה להגיד משהו: האלבום הזה מושלם בדרכים שלא שמעתי כבר הרבה מאוד זמן, ומשהו במינימליזם שלו, ובשלמות המוחלטת הזו שבאלבום שהוא יחידה אחת מכל בחינה, עשה לי נעים בפנים לתקופה ארוכה. אפילו החבר היקר שלי, שזה רחוק מאוד מלהיות הסגנון שלו, אהב את האלבום הזה. יש משהו במלודיות האלה שאי אפשר לעמוד בפניו והקול העדין שלה עושה לי צמרמורות, כאלה שבאות כשאתה שומע אלבום שנשמע כאילו שהוא נעשה במיוחד בשבילך, לפי הזמנה. כמו קול שבא מתוכי והצליח לבטא את עצמו בדרכים שהייתי מאוד רוצה להיות מסוגלת להן.
בגלל שלמותו של האלבום הזה כאלבום קשה לי מאוד להפריד את אחד השירים מהשאר, אבל אם יש שיר שיכול לעמוד ללא המכלול, זה השיר הזה, ואולי זו הסיבה שהוא האהוב עליי מביניהם.
טוב, עכשיו באמת לסיום – לאחרונה גיליתי את גדולתו של בלוג המתכונים של בצק אלים – ואני בהתלהבות של שיתוף, אז אם אתם רוצים להסתכל על אוכל מצולם יפה, להזיל ריר על מתכונים, או אפילו סתם לבשל משהו ממש טעים – מומלץ! אתם לא תאמינו איזו גדולה יכולה לצאת ממעצבת גרפית מוכשרת שאוהבת לבשל ויודעת לכתוב (אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני מכינה לפסח את טארט התותים והגבינה הזה).למען הגילוי הנאות וההמלצה הכפולה, הגעתי לבצק אלים דרך אוכל זה טעים, בלוג מתכונים מוצלח נוסף, אם כי, אין מה לעשות, לא יפה באותה מידה, על אף שגם בו ממש כיף לחטט (וגם דרך חברתי הנהדרת הילה, שהציעה לי את אותו טארט תותים כפתרון לקינוח לארוחת החג).
ממתי אני שומעת אימו? ומה לעזאזל אני עושה שמה שירים של להקות פאנק רוק (אתם יכולים לבחור, לא באמת אכפת לי לאיזה סגנון זה שייך)?
אז מבחינת השיר הזה – יש די הרבה סיבות. נתחיל מזה שאני מתעוררת איתו כל בוקר (הסבר: זה הצלצול של השעון מעורר של חבר שלי). סיבה מס. 2 – זה שיר שעושה את חבר שלי מאושר ברמות שלא מתרחשות הרבה. ועוד אחת לסיום, והיא הרבה פחות חביבה מהאחרות – הוא הזכיר לי בדיוק כמה דברים אני כמעט עושה, אבל לא ממש. אני כמעט מספיקה לקרוא הכל ללימודים שלי, אני כמעט מחליטה מה לעשות עם החיים שלי (אבל אז אני חוטפת רגליים קרות וחוזרת לנקודת ההתחלה שהיא – אולי אני בכל זאת אעשה תואר שני?), אני כמעט מצליחה לתחזק את הבלוג הזה (לא, לא ממש, אפילו יש לי אוסף לשנה החדשה שכמעט העליתי, אבל לא היה לי זמן), אני כמעט מצליחה לקרוא את הספרים שאני רוצה (אני לא, אני קוראת רק מה שאני חייבת) והכי חשוב – אני כמעט מצליחה לשמור על שפיות דעתי בזמן שהכל נופל לי מהידיים.
אז אני לחוצה, וככה אני חיה את החיים שלי. והשיר הזה הצליח לעשות לי קצת טוב על הלב, דווקא בגלל שהוא בסגנון הקליל הזה, שכל כך לא מתאים לי. אז נכון שהוא הזכיר לי גם את הדברים הלא נחמדים, אבל הוא גם הפך אותם ללא כל כך נוראיים בסופו של דבר.
בינואר שעוד מעט מגיע יוצא האלבום החדש של לורה וירס – July Flame. כמיטב המסורת האינטרנטית, אם אתם כבר לא יכולים לחכות אין שום בעיה שתורידו אותו כבר עכשיו, וזה לא יעלה לכם כלום (חוץ מהמצפון שלכם, וגם זה לא מהווה בעיה אם אתם ממילא מתכננים לקנות אותו ברגע שהוא יצא, כמוני). שמחתי כשגיאחה היקר כתב שהוא כבר שמע אותו, כי אז ידעתי שאפשר כבר להשיג אותו. שמחתי פחות כשהוא אמר שהוא לא משהו (אייטם אחרון), כי אז פחדתי לשמוע אותו. אבל הפחדים שלי היו לשווא. האלבום נפלא. הוא כל כך נפלא שהוא מזכיר לי את Triumphs and Travails of Orphan May, האלבום השני שלה (נדמה לי) אבל פלוס ההפקה של טאקר מרטין, מה שרק הופך אותו ליותר מושלם. אז כיוון שאין לי את המילים לתאר כמה נחת מביא לי האלבום החדש הזה, אני אסביר שוב למה אני אוהבת אותה, אבל במילים הכי פשוטות שאפשר: לורה וירס גורמת לי להרגיש אופטימיות ברגעים שזה לא היה מצליח לאף אחד אחר, לא משנה כמה הוא היה מנסה (ובגלל שאנשים מתלוננים על כך שאני תמיד נשמעת מדוכאת בפוסטים שלי – זה לא המצב עכשיו, עכשיו קל לי מאוד להרגיש אופטימית). היא ממלאה לי את הלב בשוקו חם עם מרשמלו וקצפת. והיא עדיין מצליחה לעשות את זה בלי לתת שמץ של הרגשה דביקה. אני אוהבת אותה כי אני אוהבת אותה, אין בזה יותר מפשוט זה.
אז אני לא אתן לכם לינק לאלבום החדש, פשוט בגלל שכל כך קל למצוא אותו. מה שאני כן אעשה זה אתן את אותו לינק שגיאחה שם אצלו, שפרנק נתן לו (תודה גיאחה, ויותר תודה פרנק, שבלעדיו לא הייתי מכירה אותה) לצילום קצר של ההקלטות של האלבום, אני חושבת שהקטע בסוף שבו היא שרה לחתולה שלה אומר הכל.
זה כמה שבועות שאני מסתובבת בתחושה המעיקה שלא שמעתי שום דבר חדש כבר יותר מדי זמן. מוזיקה, אחרי הכל, היא סוג של התמכרות עבורי, אבל כזו מיוחדת, שדורשת לא רק שאני אקשיב לה כל הזמן, אלא שאני גם אחדש ואשפר את המלאי. תודה לאל על האייפוד הרעב, ביקור קצר אצלהם, ואני מרגישה בדיוק כמה זמן אני לא מעודכנת: ליו לה טנגו יש אלבום חדש? לביץ' האוס יש אלבום חדש? ומה זה כל הדברים הנחמדים בהם הם הציפו את האזניים שלי ביומיים האחרונים? (ובלי שום קשר לאייפוד – איך פספסתי את ההופעה של האנה האקלברג בארץ? אני מתחילה לכעוס על עצמי על ההזנחה הפושעת). חרשתי על פוסטים שהגיעו עד לפני אוגוסט, כשאני נסחפת עם מוזיקה מקפיצה, עצובה ובכלל… מכל הסוגים. תמיד אהבתי את סיכומי השנה שלהם, ועכשיו יש גם סיכום עשור, אז אני בכלל מאושרת.
ונניח את כל זה בצד. היה משהו שתפס לי את האוזן יותר מהשאר (כלומר, יותר משאר הדברים שלא שמעתי עליהם מעולם). הוא נמצא בפוסט הזה. תהנו…
