לפעמים הולכים לאיבוד ביער

זו השורה הראשונה מתוך פוסט שנכתב ע"י מישהו שעל אף שאני לא מכירה הוא משום מה חבר שלי בפייסבוק (יש מעטים כאלה, אני עדיין לא יודעת מאיפה אני מכירה אותו, אבל זה לא העניין). הפוסט, שהיה כתוב בבהירות רבה ומתוך מקום של רגש עמוק כלפי המקום שאליו מתדרדר עולם המוזיקה (ואולי העולם בכלל) נגע לליבי ודיבר אליי על אף שאני בכלל לא חובבת פאנק או נויז רוק כזו גדולה, ועל אף שהסצינה המדוברת היא סצינה שמעולם לא הייתי חלק ממנה, כיוון שהעיסוק העיקרי היה במוזיקה. איך כמה ולמה היא לא מגיעה אלינו היום כפי שהייתה מגיעה פעם. והלוואי והייתה מגיעה. הלוואי והייתה מגיעה כפי שהגיעו חנויות בגדים יד שניה ושינו את חיי ואת ההסתכלות שלי על אופנה. הלוואי והייתה מגיעה ופותחת את עיני לדברים חדשים. כשהייתי פספוסה במדים הייתה תקופה שהייתי קוראת את מוסף המוזיקה בעיתון כדי להגיע לדברים שעוד לא שמעתי. כשגיליתי את האינטרנט הייתי קוראת בבלוגים ומאז ומתמיד ספרים וסרטים היו דרכים למוזיקה חדשה. אבל לא משנה מתי, את רוב הדברים ששינו את חיי גיליתי דרך האנשים שסביבי. על דאוס, אמילי היינס, פיונה אפל, טורי אמוס, בלייר, מולוקו ועוד רבים וטובים אני צריכה להודות לכל האנשים הנפלאים שהכרתי ששלחו שיר או הושיבו אותי להקשיב לאלבום או גררו אותי להופעה כדי שאפתח את עיני למשהו שלא שמעתי קודם.
עכשיו אני נחשפת פחות ופחות למוזיקה חדשה, כי הכל החל לחלוף על פני כמו רכבת דוהרת. אני כבר כמעט שלא שומעת אלבומים חדשים שאני מתרגשת מהם (ואני יודעת שזה לא שהתחספסתי כיוון שזה עוד קורה לפעמים), ואני כבר כמעט ולא זוכה להכיר אמנים חדשים. אני רוצה לחזור לתקופה שבה הייתי הולכת להופעה כי השם של הלהקה  נשמע לי מגניב או היה להם פוסטר מעניין ברחוב, לתקופה שבה הייתי מגלה להקות בפסטיבלים הקטנים והמעט עלובים אך הו-כל-כך-משמעותיים שיש לנו בארץ ואז הולכת להופעות וקונה את האלבום ונהנית עד אין קץ מהפנינה הקטנה הזאת שמצאתי לי. אני מתגעגעת לתקופה שבה עוד פינטזתי שיהיה בעולם מקום למוזיקה שלי, שאני יצרתי.
אבל זה יותר מזה כי זה קורה גם במקומות אחרים: אותן חנויות יד שניה קטנות שדיברתי עליהן קודם הולכות ונעלמות מהשטח ומתחלפות ב"בוטיקי וינטג'" יוקרתיים בהם אפשר למצוא זבל ב250 ש"ח וכולי תקווה שיסגרו כלעומת שבאו. אני עוד רואה בוטיקי מעצבות קטנים בתל אביב, אבל הם מאתגרים אותי פחות ופחות ולעיתים רחוקות אני רואה את הטעם להכנס אליהם. אני לא יודעת מה הפואנטה של הפוסט הזה, אבל אני חושבת שהתחושה שהתעוררה בי היא שאני רוצה לשנות את פני הדברים, את השחיקה הזו. לבוא ולאתגר את העולם. לעשות משהו חדש שלא יהיה עייף ומאוס עוד לפני שנפתח ובא לעולם. אני מקווה שאני אמצא בי את הכח, כי הייאוש שנטף ממילותיו של יובל שכתב את הפוסט שהשפיע על כתיבת פוסט זה הוא ייאוש שאני לא רוצה להגיע אליו. אני מתנצלת על הבלבול שבו כל זה כתוב, הייתי צריכה להוציא את כל זה מהמערכת שלי בין אם זה מועיל לעוד מישהו בעולם או לא.

ושוב אני

זה לוקח לי זמן. כנראה ש-27 שנה (כמעט) זה לא מספיק זמן כדי להרגיש נח בעור של עצמך. קודם כל לוקח זמן עד שבחורה יודעת מי היא בכלל גם אם היא עומדת על דעתה מגיל צעיר מדי. ועד שהיא כבר קצת מכירה את עצמה בא גיל ההתבגרות והורס את הכל ומשאיר כל כל הרבה שברים שאפשר אולי לאחד, אבל גם צלקות שקשה מאוד להעלים. וזה לוקח זמן להשלים איתן, לוקח זמן להיות גאה באמת ולא רק בכאילו, בכישרונות הקטנים, ועוד יותר זמן להיות גאה באמת, לא בכאילו, באופי החזק שפיתחת, בקווירקים הקטנים, במוזרויות. זה לא עוזר שהרבה אנשים שאוהבים אותך אומרים לך שעדיף לך להשתנות או לא מקבלים אותך כמו שאת.
זה עוזר כשאת מוצאת מישהו שאוהב אותך כמו שאת.
אבל משום מה היום ההבלחה הזו, שבה הייתי לחלוטין אני לכמה רגעים, הגיעה מאיזה מקום אחר לגמרי. היום עשיתי משהו שאני גאה בו. טוב, לא לחלוטין, כי הפרקפקציוניזם שלי אומר אחרת, אבל לשם שינוי יש לי כיוון אדיר לעבודה, וקיבלתי פידבק חיובי ואני לא מפחדת לקחת את זה הלאה. והייתי תקשורתית באופן שהיה ממש אני. ואז, בלי שום הודעה מוקדמת, בדרך הבייתה, הקשבתי לחלק השני של התסריט הגרוע ביותר של דאוס (טיוטה ראשונה) וטבעתי במוזיקה. זה לא קרה כבר הרבה זמן שטבעתי ככה, עם מוזעות אפסית כמעט לסביבה שלי (הסתבר מאוחר יותר שמישהו ניסה להגיד לי שלום באוטובוס). וכשירדתי מהאוטובוס הזזתי את השפתיים לשמע המילים המוכרות, גיליתי מחדש את קסמו של הוטללאונג', ועצרתי את נשמתי עם הזמזום המתגבר בתחילת shake your hip. החוויה הייתה משכרת. הרגשתי נח ביותר, ברחוב התל אביבי בו אני גרה, להיות קצת מוזרה, ללכת בקצב המוזיקה ולמלמל את המילים בלי שיהיה אכפת לי שמישהו מסתכל עליי. לרגע, הייתי על פסגת העולם, ואיש לא יכל להוריד אותי משם. וכן, יכול להיות שהרגשתי כך גם בגלל הניגוד החריף שהרגשתי באותו יום ביני לבין הפוסטמות שלומדות איתי, סוג של עליונות וסליחה על ההתנשאות, אבל זה באמת לא הוגן להאשים אותי אל מול אנשים שחושבים שהסינים קיימים כדי שננצל אותם. אבל זה לא חשוב לי, כי לרגע ארוך אחד העור של היה החליפה הכי נוחה בעולם.

ways

קמתי אתמול מוקדם בבוקר. אחרי שיום קודם היה לי יום קשה במיוחד מבחינה נפשית, ולא הצלחתי להושיב את עצמי בזמן כדי לסיים עם שיעורי הבית שלי, קמתי מוקדם ממש (05:30) כדי לסיים לצייר כמה דברים. מאיזה סיבה נשגבת מבינתי נתקע לי בראש highways של עמית ארז, אבל כמובן שהאלבום נשאר אצל אמא שלי, ומשום מה מעולם לא העברתי אותו לאייפוד שלי. זה לא שינה כלום. עדיין שרתי אותו בלי הפסקה כל אותו יום.
יום חמישי הוא יום של התרוצצויות, רישום עירום בבוקר תמיד נמשך יותר זמן ממה שהוא אמור להמשך, בתדמיתנות היא תמיד נותנת לנו שיעורים בסוף השיעור וכולנו נשארים לעשות את זה בכיתה (כי זה יותר נח מאשר בביתים הפיצפונים שאנו נאלצים לגור בהם כדי להרשות לעצמינו לעשות משהו בתואר הזה), ואז הגיע איור אופנה, עם המורה הנהדרת שפותחת וסוגרת לנו את השבוע כל שבוע. סוף סוף יכלתי לנוח לרגע, ולהוציא את הסלולרי שלי בדוק אם מישהו חיפש אותי או משהו קרה בשעות שעברו מאז השיעור של הבוקר. מצאתי שתי הודעות מסביבות השעה שתים עשרה (השעה הייתה כבר כמעט שלוש) שמודיעות לי שאחותי בדרכה לחדר הלידה. המידע הזה עשה לי את השבוע. אלה היו כנראה החדשות הטובות היחידות שאני הולכת לקבל בקרוב.
התרגשתי כל כך, באותו הערב, לראות את אחותי, אמזונה אמיצה ונהדרת (שלמראה עין היא אשה עדינה, והכי גירלי בעולם), שאחרי כשתים עשרה שעות לידה ואינספור ייסורים, הוציאה לעולם את ילדה השלישי. ולא סתם הוציאה, הוציאה בלידה טבעית אחרי שהקודמת הייתה קיסרית, שזהו דבר קשה מאין כמוהו. קינאתי בה, אבל לא באופן קטנוני, אלא באופן מעריץ, על היכולת שלה לאהוב וליצור משפחה יש מאין. על היכולת שלה להיות הכל – מורה ואמא ורעיה ופסיכולוגית לכל חברותיה, ולעמוד בהכל בגבורה, ולשאת את הכל ללא חת. כמה חבל שאני לעולם לא אהיה כזאת. לעד אשאר קטנה ומפוחדת ומרחמת על עצמי בלי קץ. לעד אהיה לבד גם בתוך זוג. לעד אשמור את כל משבותיי לעצמי. לעד אהיה בודדה – דמעה מאיימת ליפול מסנטרי, בלי מצב רוח לשום דבר, בלי חשק לעשות שום דבר. השארתי את כל זה מאחוריי מזמן.

התיאטרון הרוסי שלי

אני רועדת בשיגעון שלי. אין שום היגיון במצב הזה ואני נזרקת לאז, אותו לילה לפני שנים, חזרתי ממשמרת בטאוור, ובמשך חצי השעה האחרונה במשמרת ליאור השמיע שוב ושוב את "תאטרון רוסי". אני לא יכולה לתאר לעצמי מה הייתה משמעות השיר בשבילו, אבל אני יודעת מה היא הייתה בשבילי. הייתי כל כך אומללה. כל הרעל שהאכלתי את עצמי צף וצף וצף עד שהוא מילא את כולי והיה חייב להישפך החוצה איכשהו, ואין רגע אחד בשיר הזה שבו הוא לא נשפך החוצה, עולה על גדותיו. אז ועכשיו. אני רועדת בשיגעון שלי. אני לא יכולה להכיל את עצמי יותר, את כל הטירוף הזה, הדרמה הזאת, הכל הופך חסר משמעות במשמעות העמוקה שאני מעניקה לכל דבר. כל דבר. הכל מרעיד אותי כמו הייתי עלה נידף ברוח, כמו הייתי חסרת משקל, מרחפת בחלל בלי נקודת אחיזה.

ריקה.

אצלי הכל בסדר

אז כן, הכותרת אינה מקרית, לפני כשבועיים מצאתי לי דירה בתל אביב, וממש עוד מעט אני עוברת לשם (הייתי כבר עוברת, אבל היו חגים והיה גשם וירד שמש ואני עצלנית מאין כמוני…). בינתיים, אני מחפשת רהיטים (אפילו הייתי בקיקה, תלכו רק אם יש לכם כסף, יקר שם, אבל באמת מגניב), וחולמת על רגעים בעתיד הקרוב שאוכל לרדת סתם כך לרחוב, באמצע הלילה, לשוטט, או סתם לקנות פיצה, וליהנות מהיופי הדקדנטי של העיר. אולי, רק אולי, יום אחד אוכל לכתוב פוסט כזה, אבל במקום תל אביב יופיע שמה של עיר אחרת, קרה ואפרורית, ששוכנת על אי די גדול, די רחוק מכאן. אבל בינתיים אני כאן, ואני הולכת לנסות ליהנות מזה ככל שאוכל. בפאראפרזה על יהודה הלוי – אני במזרח וליבי בסוף מערב (או אולי בצפון, זה עניין יחסי משהו), יושבת בישראל, וחולמת חלומות אירופאיים (כן, אני יודעת שלונדון נמצאת בבריטניה ולא באירופה, אבל זה נשמע יפה, וזה גם נכון מכל מיני סיבות אחרות, אז אל תפריעו לי).

בעניין אחר, ובאותו עניין בדיוק – אני מצרפת כאן שיר של dEUS מתוך הופעה חיה ב-1995 בלונדון אסטוריה. בעניין אחר כי אני חוזרת לדאוס עכשיו בין השאר כי הם הוציאו אלבום חדש, ושוב התאכזבתי, כי כבר שנים שהם לא הוציאו משהו ממש טוב*, וגם כי אני חוזרת אליהם כי עוד מספר ימים (או אולי שבועות) ידיד שלי הולך לראות הופעה שלהם (שאני שלחתי אותו ללכת לראות) ואני עושה לו סדרת חינוך לקראת ההופעה, וכחלק מסדרת החינוך שלחתי לו את השיר הזה, אבל בגרסה המקורית. ובאותו עניין, ובכן, בגלל השיר:

חוץ מזה שהוא שיר יפהפה (שבא באלבום אחרי שיר יפהפה אחר), אני לאחרונה חוזרת אליו שוב ושוב, אולי כי אני רוצה שמישהו יגיד לי את המילים האלה, או לפחות יקדיש לי אותן, ואולי כי אני באמת מכירה מקום שאפשר ללכת אליו, אבל זה טיול שלצערי, לא אוכל להרשות לעצמי בזמן הקרוב.

אולי בסוף השבוע הגשם ירד ואני אוכל להעמיד פנים שוב

כבר כמה שעות ואין סימן חיים. אילו הייתי פחות… ובכן, אני, הייתי אומרת לעצמי בשקט שזה בסדר, שאין לי שום סיבה לדאוג, שיש מיליון סיבות. אבל כרגע אני זו אני, וכל זה לא עוזר.

במיוחד לא עוזר הפוסט המקסים הזה, פרי עטו של אמרי – חסר התרבות, שמתגלה כאן לפתע (ואולי גם בעוד מספר פוסטים שנתקלתי בהם לאחרונה) ככותב מרגש ומדויק. ארבעה זכרונות שלו מR.E.M, ועכשיו גם זכרון אחד שלי.

København

לפעמים דברים מגיעים מהמקומות שהכי פחות ציפית שהם יגיעו. לא ציפיתי לחזור מדנמרק עם ערימה של תשעה דיסקים שאת רובם רציתי כבר שנים ואף אחד מהם אינו של להקה שמקורה בדנמרק (באופן מוזר כמות נכבדה מהם של דייוויד בואי), גם לא ציפיתי שיהיה לי כל כך קשה לחזור. הכי חשוב, לא ציפיתי להשאיר שם משהו שכל כך חשוב לי.
לפעמים התעייה המבורכת ברחבי עיר זרה, ללא מטרה של ממש, מבהירה דברים שהיו עכורים קודם. כמויות של כנות נשפכו בטיול הזה. כמויות של כנות שהחיו בי תשוקות ישנות וקברו תשוקות שאיבדתי לעד. האור הפלורסנטי הזה, השמש הדנית היפהפיה, האיר דברים באור חדש וזוהר מאין כמוהו. הלוואי ויכולתי להגיד שהבאתי את התחושה הזאת איתי, אבל נראה לי שאני אצטרך לייבא אותה – ייבוא אישי, יקר ואיטי, שידרוש ממני מחיר נפשי של מאמץ קשה מנשוא: מאמץ לשנות את ההרגלים הרעים שלי.
בינתיים אפזז לי בשמלות החדשות שרכשתי בחנויות יד שניה עמוסות בכל טוב במרכז קופנהאגן, ואשתדל להינות ממצבי החדש ככל שאוכל. כאן אצרף לכם את אחד השירים שהגדירו את הטיול הזה יותר מכל, גם אם לפעמים פחדתי לשיר אותו, ולו רק מפחד שהמילים יתאימו יותר מדי, וימוטטו מגדלים וחומות שבניתי בעמל רב.

רק דבר אחד נוסף – מדהים איך שאנשים אחרים נוטים לראות הרבה לפניך את מה שקורה לך בפנים. זה מעיד משהו על כמה קל לנו לשקר לעצמינו, וכמה קשה לנו לשקר למי שטורח להתבונן.